"העצב אין לו סוף. לאושר יש ויש" – אומר השיר הידוע. וכך
בשמונה בבוקר התייצבנו כולנו בבית הספר לשעה אחרונה של פרידה. התלמידים ישבו בשני
מעגלים פנימי ושיתפו במשפטים שסיכמו את החוויה המשותפת שלהם במהלך עשרת הימים.
האוטובוס הצהוב חנה מול בית הספר. התלמידים הישראלים ארזו את חפציהם
בעזרת ההורים וחבריהם. דמעות פרידה זלגו בשני הצדדים. מדהימה עוצמת הקשר הרגשי
שיכולים לפתח בני אדם זה כלפי זה בפרק זמן כה קצר. ילדים שהתחילו כזרים זה לזה
סיימו כחברים.
עלינו על האוטובוס נופפנו לשלום מחכים בקוצר רוח לרגע בו תנחת המשלחת
האמריקאית בישראל ושנוכל להעניק להם מכל הטוב והחסד שהעניקו לנו בביקורנו שם.
לאחר נסיעה של שעה וחצי בכביש פקוק טיפוסי הגענו לשדה התעופה. עלינו
על המטוס שם קיבלה את פנינו נטלי מגן אימא של מיקה מצהלה מנהלת השירות. הרגשנו ממש
בבית. גם בטיסה חזור לא הפסיקו להרעיף שבחים נוסעים שונים על התנהגותם ללא רבב של
חברי המשלחת בטיסה. ואכן הם התנהגו למופת במשך 14 שעות טיסה.
נחתנו בשדה התעופה בן גוריון יצאנו נרגשים אל המשפחות שחיכו באולם
קבלת הפנים עם שלט גדול ובלונים. זה היה אותו רגע שבו תלמידים הורים ומורים הפכו
למשפחה אחת גדולה ללא מחיצות. חיוכים רחבים, אושר גדול והקלה גדולה עוד יותר.
לא נוכל לסיים מבלי להודות לכל אלה שטרחו ללא לאות להנעים את זמננו
שם. למנהלת רייצ'ל, להורים הנפלאים שעמדו בקשר רציף עם ההורים בארץ, שפתחו את ביתם וליבם. למורים הנהדרים של בית הספר שבילו אתנו
בטיולנו, בארוחות הערב, לרבה מישל שאירחה אותנו בערב סוכות בביתה. לויויאן ולמורים
שהתעניינו בשלומנו. לרכזות תכנית התאומות חיה עמית, תמי גוטרמן, ולרינה אטקס הרכזת בלוס אנג'לס שעבדה במרץ בלתי נדלה ודאגה לכל פרט ופרט במסע. היא נתנה לנו
להרגיש הכי בבית שאפשר.
ואם יורשה בנימה אישית להוסיף שהמסע הזה לא היה מושלם לולא שיתוף
הפעולה והכימיה הנפלאה שהייתה בין מלווי המשלחת תמי גוטרמן, גלי אורן היועצת,
ואנוכי אמיר המורה לתאטרון. הלוואי על כולם.
כתב את הבלוג: אמיר לביא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה