היום השלישי – מעבר לעתיד
נתחיל מהסוף. והסוף מסתכם בשלוש אותיות גדולות וזוהרות NBA. עכשיו משציינו את הסוף אפשר להתחיל בהתחלה.
יש ילדים ה"יודעים" למי להיוולד ויש כאלה המגדילים ראש ו"יודעים" גם מתי להיוולד. אחד מהם
הוא איל לביא חבר המשלחת שיום הולדתו נפל ב 7.9 הוא היום השלישי לשהותנו בלוס
אנג'לס. יום הולדתו נפתח בחגיגיות. הוענק לו בלון הליום, עוגת יום הולדת הנושאת את
שמו וכרטיס ברכה עליו כתבו חברי המשלחת ברכות לבביות. מיד לאחר מכן פתחנו
ב"יומן המסע". עדכנו את התלמידים לגבי מהלך היום ולאחר מכן התבקשו
התלמידים להציף תחושות ורגשות מיום האתמול. מהסבב למדנו כי התלמידים מתחילים
להסתגל לשהותם בקרב חבריהם ובלוס אנג'לס עצמה ולשעון האמריקאי.
לאחר הסבב חברו
הישראלים לחבריהם האמריקאים וזכו להכיר את רבני הקהילה: מישל
מיסגיה, ג'ון רוסוב והחזן דני מאסנג יליד צהלה, אשר ספרו על דרכם לרבנות ולחזנות. התלמידים שאלו את הרבנים שאלות
לגבי אופי עבודתם.
ג'ון סיפר על פעילותו בשנות ה70 למען מסורבי העלייה, והתקרבותו
לציונות. כמו כן סיפר על חייו בישראל כסטודנט באוניברסיטה העברית לפני מלחמת יום
הכיפורים. לקהילה הנוכחית הגיע לפני 26 שנים ולפני כן שימש רב בוושינגטון הבירה
ובסן פרנסיסקו. ג'ון דיבר על הנטייה של
אנשים סביבו להתייחס ל"פרסונה" אותה הוא מייצג עד שלפעמים מרב ההתייחסות הדרת
הקודש ל"רב" שוכחים כי הוא אדם רגיל עם תחביבים ועם חברים מן השורה
וברגע ששומעים שהוא רב מיד מנותבת השיחה לאלוהים או דת. כן גילינו כי הוא בן דוד
מדרגה שנייה של נשיאנו ראובן ריבלין.
הרבה מישל סיפרה כי גדלה בניו יורק סיטי . אביה
מטהרן ואמה מארה"ב. היא גדלה בבית כנסת רפורמי וכבר בגיל 15 ידעה כי היא רוצה
להיות רבה. היא אוהבת ללמוד ואוהבת ללמד.
דני סיפר כי גדל ברחוב אבנר 21 בצהלה. הוא היה
זמר, שחקן ומלחין לאחר שעבר לארה"ב החל להתקרב לדת וב1995 הפך לחזן ומאז הוא
משמש בתפקידו עד היום.
הרבנים ספרו כי הם אינם חווים אנטישמיות
בארה"ב ואם יש זהו מיעוט זניח.
לאחר הפגישה עם הרבנים יצאנו לרחוב אלוורה שהיה בעצם הרחוב
הראשון בלוס אנג׳לס. כמובן שהמחשבה הראשונה שעולה על דעתך הוא רחוב טיפוסי בעיירה
של המערב הפרוע עם הפאב - הסלון שתי הדלתות הנפתחות כלפי פנים וחוץ. ואת משרד
השריף. טוב אז קודם כל את הרחוב הראשון בנו מתיישבים מקסיקנים. פוף התנפצה לה עוד
בועה מסרט של המערב הפרוע. היום הרחוב הזה מלא בדוכנים המוכרים מוצרים מקסיקנים
החל מסומבררו וכלה במסכות האבקות ואוכל מכסיקני. באמצע הרחוב שומר להפליא הבית
הראשון של המשפחה שהתיישבה במקום, עם כל האביזרים של פעם. תלמידנו הנלהבים רכשו
מספר פרטי מזכרת לא לפני שמלאו חידון בו הם התבקשו לענות לשאלות שהיו קשורות לתחנת
כיבוי האש הראשונה בעיר. הם חקרו מי האישה אשר בתמונה ומופיעה בלא מעט דוכנים, וגילו כי זו פרידה קאלו הציירת דמות נערצת במכסיקו ואמנית בחסד עליון.
לאחר מכן חזרנו לבית הספר להרצאה מרגשת של אווה כץ ניצולת שואה
הונגריה שספרה לתלמידים את סיפור חייה בשואה. התלמידים היו מרותקים לסיפורה המרגש.
אווה ספרה על האנטישמיות בהונגריה. על חייה בפרובינציה לצד סבתה. על הגירוש של
הסבתא והמחבוא שמצאה בגיל 7 בשדות התירס. על התושייה שגלתה מול חבורת צוענים שרצו
לחטפה. היא ספרה על ברגן בלזן וצעדת המוות. על אובדן אמה ועל הפגישה המרגשת עם
אביה בתום המלחמה.
אייל קיבל בהפתעה נוספת ליום הולדתו ממשפחתו של ג'קסון רות' מגש של
עוגות מיניאטוריות שחולקו בין כל התלמידים.
לאחר מכן אספו ההורים את התלמידים וכולם התכוננו לערב המרגש. משחק
הכדורסל בליגת הNBA בין הקליפרס לקבוצה היריבה
מסן פרנסיסקו הwarriors .
נפגשנו כולנו בחמש בשער היכל ה Staple בית המקדש המקומי לאוהדי
הכדורסל ולחגיגת ה NBA.
שום דבר לא מכין אותך לאותו רגע בו אתה נכנס לאולם הענק שבמרכזו מתנוסס מתומן ענק
תלוי מהתקרה ובנוי ממסכי טלוויזיה ענקיים המשדרים גם את התוצאות ובו בזמן משדרים
בשידור חי את הקהל הנלהב. נכנסנו על מנת לצפות באגדות הכדורסל בגובה העיניים (זאת
אומרת מלמטה) ממש ליד הפרקט. צפינו בשחקנים הגבוהים המתחממים ובמעודדות העורכות
חזרות אחרונות באמצע המגרש בצד החימום של השחקנים שהרבו לקלוע לסל. גם הזמרת
שאמורה הייתה לשיר את ההמנון עשתה חזרה אחרונה.
לאחר מכן לקחו אותנו אל הפרקט עצמו. ופגשנו את ה"שחקן" - שחקן
שהוא בעצם המבדר את הקהל ומחלק לו חולצות באמצע המשחק. ולאחר מכן עלינו לתמונה
קבוצתית על הפרקט של הקליפרס. מיותר לציין את ההתרגשות העצומה שאחזה בכולם.
כל מה שנותר הוא לקנות אוכל שתייה ולצפות במשחק.
ועכשיו לגילוי לא נאות. כותב הבלוג לא צפה מימיו במשחק כדורסל
״במציאות״ גם לא של מכבי תל אביב. יחד עם זאת צפה בלא מעט משחקים בטלוויזיה. אי
לכך הייתה זו החוויה הראשונה מעולם של משחק כדורסל חי ועוד בליגה הטובה בעולם.
״מזל של מתחילים״.
גם אם אינך פריק של כדורסל אתה לא יכול להישאר אדיש לעוצמה הגלומה
בתוך ההיכל, במעורבות הקהל אשר נמצא שם פשוט כדי ליהנות ולהיראות, וממשחק הכדורסל
עצמו, שנהנה מאווירה רגועה כיון שאלה המשחקים המוקדמים ועוד לא שיא העונה. כל פסק
זמן מנוצל למוסיקה ולריקודים של המעודדות ושל הקהל המצולם. הקהל הצופה בעצמו משתתף
בחגיגה בריקוד, בהשתטות וחיוך רחב נמתח מאוזן לאוזן.
ואז מגיע הרגע הרגע בו עומדות שתי הנבחרות על הפרקט. הקהל עומד על
רגליו והזמרת הנבחרת שרה את ההמנון האמריקאי. זהו רגע מצמרר, מרגש ובלתי נשכח.
זוהי אמריקה בגדולתה. מסחרית מודעת לעצמה ולהצגה שהיא נותנת וזה עובד בענק!!!
הדוגמא לתשומת הלב לפרטים הקטנים והענקת התחושה שהקהל הוא חלק בלתי
נפרד מכך התנוססה לנגד עינינו כששלט אלקטרוני באנגלית קדם את פני משלחת צהלה ואחל
מזל טוב ליום הולדתו של אייל. אייל לביא הילד הקטן מישראל רואה את שמו מתנוסס
במקדש הכדורסל האמריקאי הענק. הנה מופיעה לה הלחלוחית בעין. לא יכול היה להיות
סיכום מרגש יותר ומפעים יותר ליום הולדתו.
באותו ערב נצחו ה warriors את הקליפרס. לא ראיתי קהל
המזיל דמעה ויוצא חפוי ראש. כולם יצאו עדיין עם עיניים בורקות וחיוך מאוזן לאוזן.
ראינו משחק של הNBA ראינו רוח ספורטיבית
במיטבה. נגענו בחלום.
חזרנו עייפים אך מאד מאד
מרוצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה