היום
הרביעי – מרגישים בבית ומביטים בדינוזאורים
ביום
הרביעי לאחר שהתאוששו מהלם התרבות ובעזרתם האדיבה
של חבריהם האמריקאים החלו התלמידים "להרגיש בבית" על כל המשתמע מכך. לפרקים נאלצנו לחזור להיות
"המורים" וגילינו שאין ממש הבדל בין התלמידים האמריקאים לישראלים. נדמה
היה שנוכחותנו מיותרת ואפילו מפריעה. כל ניסיון ללכוד את תשומת לבם במהלך היום
לווה בכמה וכמה ניסיונות עד שהואילו ה"חברים" להטות אוזן למוריהם.
"כן, מה עכשיו? אתם לא רואים שאנחנו באמצע משחק? שיחה? "
הבוקר
נפתח במסע אל מוזיאון הטבע (שנמצא ליד האצטדיון האולימפי של לוס אנג'לס) .
התלמידים
נכנסו אל אולם הדינוזאורים ומדדו את גודלם ביחס לגודל כף ידם ורגלם. נראה שילדי
צהלה כבר די מעורים בסוגי הדינוזאורים. את החוויה הם מיצו די מהר ונראה שלדור
הנוכחי שלד של דינוזאור לא עושה עליו רושם אלא אם כן הדינוזאור יתעורר לחיים
וירדוף אחריו ברחבי המוזיאון.
אחרי
המוזיאון יצאו התלמידים לאכול ארוחת צהרים
מה"טרקס" משאיות המזון השונות הנמצאות בקרבת המוזיאון וכל תלמיד הזמין
לעצמו את ארוחת הצהרים שלו.
לאחר
מכן הגענו לאתר מרשים בלוס אנג'לס, באמצע העיר נמצא פארק בורות הזפת לה-ברייאה.
בעומק הקרקע יש נפט שאחד מתוצריו הוא זפת. הזפת מחלחלת דרך סדקים בקרקע ומגיעה
למעלה. זפת היא דבר צמיג מאוד וכל יצור חי שדורך בה נשאר לכוד עד מותו מרעב
והתייבשות. האתר התגלה כאשר רצו להפיק מהקרקע נפט וגילו מיליוני שלדים של בעלי
חיים מתקופת הקרח (לפני 10,000-40,000 שנים). האתר הוא אתר ארכיאולוגי פעיל בו
ארכיאולוגים ומתנדבים ממשיכים לשלוף עצמות מבורות הזפת הדבר הראשון בו מבחינים
כשמגיעים למקום הוא הריח החזק של זפת. בשטח הפארק נמצאות בארות זפת פעילות
ומבעבעות, וכמובן מגודרות. תלמידים צפו בסרטון שהציג את סיפור הפארק. בתוך
המוזיאון היו בובות מרשימות של החיות כגון הממותה והנמר בעל הניבים הארוכות.
בתום הסיור קנו התלמידים מזכרות מהמקום.
חזרנו לבית הספר. התלמידים חזרו למארחיהם. ערב סוכות עמד בפתח, וארוחת
החג הייתה מוכנה לאושפיזין שהגיעו מישראל.
אושפיזין – המארח והאורח. אכן משימה לא פשוטה עבור שני הצדדים.
לתלמידים רבים אם לא לכולם זוהי ההתמודדות הראשונה בחוויה של שהיה ארוכת טווח אצל
מישהו "זר" ומשפחתו ללא נוכחות ההורים שהם הגורם המתווך הקבוע. אלה
שנותנים מענה מיידי בדרך כלל לכל קושי המתעורר. המתארח צריך ללמוד בעצם כיצד
להתארח, איך להתנהל בסיטואציה פחות מוכרת לו. לפתח הקשבה, ולמצוא את האיזון העדין
שבין מילוי צרכיו למילוי צרכי המשפחה המארחת. הבנת הקודים התרבותיים והמשפחתיים. האורח משתדל להפריע כמה שפחות לשגרת חייו של
המארח. זהו תהליך של התקרבות הדדית. יש
כאלה שקל להם יותר ויש כאלה שעדיין זקוקים לתיווך מרחוק, ליד המכוונת של ההורה.
הרצון "להיות בסדר" מלחיץ לא מעט.
ומהצד השני גם על האורח יש עול כבד. הרצון האמיתי לספק את תחושת
"הבית". המארח פותח את ביתו את מקדש פרטיותו למישהו זר, וחולק עמו בית ולעיתים
חדר. כיצד הוא מתמודד עם המצב החדש? כיצד מתנהל המארח בין רצונותיו או הרגליו לבין
רצונותיו והרגליו של האורח? ואיך הוא גורם לאורח להרגיש "בבית"? מה הוא
משנה בשגרת חייו על מנת למלא את תפקיד "המארח" בצורה הטובה ביותר?
הדבר הנפלא במיזם זה שבעצם לכל תלמיד ישנה האפשרות לחוות את שני צידי
המטבע. המארח הופך לאורח ואילו האורח הופך למארח. לכך נוספת הכרת התודה והרצון
להעניק בית חם למי שאירח קודם לכן ולתת לו תחושה דומה כפי שחווה המארח כשהתארח.
זהו שיעור דחוס בתקשורת בינאישית לפעמים מלחיץ, לפעמים מלהיב לפעמים
משקף חוזקות וחולשות ביתר שאת לפעמים הוא הצלחה מסחררת לפעמים פחות. זהו עוד שיעור
בחיים ל"מאשפז" ו"למתאשפז" – אושפיזין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה